למה לקח לי זמן לפתוח את הבלוג?

אני עוקבת אחרי ההתפתחיות של הקורונה, עוד מסוף שנה שעברה. מהימים הראשונים שהתחילו לדלוף חדשות על מחלה חדשה שתוקפת בסין.

אני נוהגת להיות עקבית ומעודכנת בחדשות, אבל הפעם זה הרגיש שונה. הרגשה שאני צופה בהתגשמות של תחזיות בשידור חי, אך בהילוך איטי.

התחלתי לעקוב אחר ההפתחויות גם בעיתונות הישראלית באופן יומיומי כשהבלגן התחיל להגיע לשם. כל יום תחזיות משתנות. כל יום נהלים משתנים. יש צורך לעקוב אחר השינויים החדשים, כדי לא להסתבך עם החוק.

לפני יותר מעשור קראתי את דוקטור ז'יוואגו. לא זכור לי כמעט דבר מהסיפור, רק כמה נקודות שנשארו איתי עד היום. אחת מהן היא סצנה בה הגיבור מגיע לעיירה למטרה כלשהי, והדבר הראשון שעשה היה לבדוק את לוח המודעות ברחוב. הסיבה לכך הייתה השינויים התכופים בחוקים. עדיף להיות מיודע מלחטוף בראש על שטות, רק בגלל שלא התעדכנת.

זכור לי גם בדיוק באותה תקופה הייתה לי שיחה עם מכר שהתגאה בפני שהוא לא קורא רומנים, אלא רק ספרי עיון. לדבריו היתה מין נימה של זלזול.

כאשר קראתי את התאור של הלוח מודעות, נזכרתי באותה שיחה. דברים כאלו לא יעלו בספרות היסטוריה, אבל הם לא פחות חשובים מלצטט תאריכים. זה נותן הבנה לתוך הפרטים הקטנים שאנשים חוו, אבל את ההיסטוריונים לא מעניינים.

זאת הסיבה שזכרתי את לוח המודעות כל כך חזק.

זא הסיבה ל-איך זה נחקק בי כל כך חזק.

ב-2020 הבנתי גם את הלמה.

הלוח הודעות ברחוב עם החוקים החדשים, רקם עור וגידים באופן אלקטרוני.

כל יום מידע סותר את זה של אתמול. כל יום מביא איתו גזרה חדשה מהממשל.

בדיוק כמו בדוקטור ז'יוואגו.

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לקרוא. לא היה לי ג'אנר מועדף. קראתי דברים באקראי.

בכל זאת, בגלל ההיסטוריה של משפחתי, וגם סגנון אישיותי, יצא לי לקרוא הרבה על התקופה שהכינה את היסודות להקמת מדינה יהודית מודרנית במזרח התיכון. התקופה שבה הציונים החליטו שהם יוצרים את היהודי החדש. לא ידעתי שזאת הייתה הכנה לזמן שאחליט לצאת למסע לימודים עצמאי.

אחרי שנחשפתי לתאוריות קונספירציה, הייתי סקרנית לדעת עוד והייתי יותר מכוונת מטרה. באופן מודע התחלתי ללמוד באופן עצמאי, משם זה כבר הסתדר מעצמו. זה נהיה מסע מרתק לחיפוש חתיכות מידע. חתיכות שמהם קיוותי שעם הזמן אוכל להרכיב תמונה יותר ויותר ברורה.

במהלך לימודיי הלא-ממסדיים, נתקלתי במושג שעד היום קשה לי לאיית, או להגות אותו.

אוטודידקטיות ויקיפדיה:

"אוטודידקטיות (בעברית: למידה עצמית) היא רכישת השכלה באופן עצמאי או באופן עצמאי למחצה. לאורך ההיסטוריה, חלק מהאוטודידקטים לא רכשו כל השכלה פורמלית או רכשו השכלה תיכונית בלבד."

מילה גרנדיוזית, שבסך הכל מתארת את היכולת הטבעית שטמונה בנו. בויקיפדיה מגדירים את זה כלמידה עצמית, אני הייתי מוסיפה שזוהי למידה טבעית.

זוהי יכולת מולדת, שהרסו לנו בשיטטיות, במסגרות שמתיימרות להיות לימודיות. ככה בכל מקרה אני הרגשתי.

מה שמדהים הוא, שאחרי 12 שנות לימוד בבית ספר, אחד מהדברים הכי חשובים שהייתי צריכה ללמוד הוא איך ללמוד!

זאת יכולת שנהרסת. כדי למצוא את הדרך שמתאימה לי בשביל באמת ללמוד, הייתי צריכה לעבור מסע בפני עצמו.

אפשר למצוא הרבה חומר על הנושא, אך מעט בעברית.

אני מכירה רק את הספר, בלמידה מתמדת מאת ג'ון הולט

ממליצה לכל הורה, או למי שמתכנן להיות כזה, לבדוק לגבי האופציה הזו.

ללמוד זה לא משהו שתוחמים אותו לזמן מסוים. זה קורה כל הזמן. החיים הם מסע של לימודים.

ככל שלמדתי, קלטתי, עד כמה אני לא יודעת. אני מתארת לעצמי שרבים מכירים ומבינים את ההרגשה ממקור ראשון. רשימת השאלות איתה התחלתי לא הצטמצמה. להפך. הרשימה רק התארכה והתפצלה לכיוונים חדשים. הייתי מודעת לכך שחסר לי המון מידע, ושאני אפילו לא מודעת עד כמה. לא התייאשתי מזה. ההפך. עצם ההבנה והמודעות לגודל בורתי, עזרה לי להבין גם כן דברים חשובים הקשורים לתמונה הגדולה.

בשאלה על חילוניות, צטטתי את יעקב חזן:

"רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות".

לצערי אני יכולה להעיד על עצמי, שככל העמקתי בלימודי, קלטתי עד כמה אני בורה ועם הארץ. פירוש: לא יודעת דבר.

אמנם לא גדלתי בקיבוץ השומר הצעיר, אבל עדיין הערכים עליהם גדלתי, לא היו עד כדי כך רחוקים במהותם.

נקודת הפתיחה שלי היא תוצאה של חינוך ישראלי חילוני וכל המשתמע מכך.

במילים אחרות, אני באה מרקע יהודי, אך במקביל אתאיסטי.

היהדות הייתה נוכחת בחיי כמסורת תרבותית. זה בעצם היה הפתרון היהודי חילוני. הדרך לשמור איכשהו קשר עם היהדות. הם לא האמינו בדבר רוחני, כל מה שיש זה מה שחמשה החושים שלנו קולטים. מצד שני מבחינת זהות, גזע, הם עדיין יהודים. אין לזה תחליף. כבר נגעתי בנקודה הזו בשאלה הראשונה שלי בבלוג, האם יהדות זה דת או גזע?

מדוע אנשים שלא שומרים את מצוות התורה עדיין נחשבים כיהודים?

לדעתי זה לא באמת יכול להיות שניהם. בעקרון צריך לבחור או ש, או ש.

המשפחה שלי, כמו רבות אחרות, החליטו לא ממש לבחור. מצד אחד זלזלו בדת ובדתיים, מצד שני עדיין ציינו וחגגו את חגי ישראל. לא באופן מלא, בטח שלא לפי הכללים המחמירים של החרדים, אבל עדיין אכלנו תפוח בדבש בראש השנה. אכלנו בלי לדעת מתי בעצם באמת מתחילה השנה לפי התורה.

הרעיון שגדלתי עליו הוא שגם אם אין באמת אמונה באמונה היהודית, עדיין רודפים אחרינו בגלל שאנחנו יהודים. אי אפשר לברוח מהגורל הזה.

שנאה דתית עתיקה. שנאה פוליטית מודרנית. העולם אכזר. כולם אנטישמים.

אין סיכוי להתבוללות.

זה לא הזוי, זה דבר מאוד נפוץ אצל הרבה יהודים בתפוצות.

A closer look at Jewish identity in Israel and the U.S.

Both surveys asked Jews about a list of eight possible behaviors and attributes that could potentially be “essential” or “important” to their personal Jewish identity. In both countries, majorities say remembering the Holocaust is essential to their Jewish identities (73% in U.S., 65% in Israel).

בשאלה 15 על אנטישמיות ציטטתי את פרופסור יהודה אלקנה, מתוך "בזכות השיכחה": איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל, מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתועדתו של כל הציבור הישראלי גם לאותו שלא עבר את השואה. כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם", מה רצינו שהילדים הרכים יעשו בחוויה הזאת?"

הגעתי אליו בזכות התוכנית העם הנבחר - ירון לונדון - פרק 1.

אין לי חיבה למה שירון לונדון מייצג, וגם קשה לי להתחבר לאיך הוא עושה זאת. עדיין הפרק הזה פשוט מעולה. יש סיכוי שהוא עוד יעלה בהמשך הבלוג הזה.

מאורעות חיי הובילו אותי להעלות ספק לגבי דברים מאוד בסיסים. מה שבעצם קרה הוא שהתחלתי לשאול שאלות.

אחת מהראשונות עלתה בתקופת השירות הצבאי שלי.

אם אני לא מאמינה באמיתות של ספר התורה, אז בעצם מה הקשר שלי לאדמת ישראל?

כאישה לא נדרשתי לתפקד בעמדות קרביות (יש המתבאסות על זה, אבל זה כבר לפוסט אחר). זה אומר שלא עברתי פעיליות צבאיות אמיתיות, אבל הכרתי המון שכן. ראיתי בחורים צעירים, אוהבי חיים, שבכלל לא מאמינים באלוהים ועדיין הולכים לסכן את חייהם, במלחמת דת על אדמה קדושה. טוב, זה לא באמת נכון. המציאות הרבה יותר מורכבת. מבחינתם הם הלכו להגן על משפחותיהם. להגן על הטריטוריה שהגורל קבע ששם הם יוולדו. זאת המולדת שלהם, וזה לא היה מבחירה.

הציונות החילונית יצרה מצב אבסורדי. כך בכל מקרה אני הרגשתי.

מצד אחד בבית ספר לימדו אותי להתייחס לתורה כסיפור לא אמיתי, מצד שני בלי הספר אז אין גם קשר היסטורי ביני לבין האדמה שמוזכרת בו.

השאלות האלו נשארו פתוחות לעוד תקופה ארוכה.

כל מה שידעתי אז הוא שאין לי תשובות וגם לא פיתרון. אז החלטתי לא לקחת עמדה פעילה, ולנדוד לבינתיים בעולם.

בדיעבד הבנתי שבגלל זה, או בזכות זה, תאוריות הקונפירציה לא ממש הבהילו אותי. דעתי על העולם לא הייתה חיובית גם ככה. הן עזרו לי למצוא הוכחות לתחושותיי. לראשונה הצלחתי למצוא הגיון בחוסר ההגיון, שראיתי וחוויתי בחיי.

עם היהדות זה היה קצת יותר מורכב. בגלל הרקע שלי, היה לי המון מידע להשלים.

המון.

באופן כללי, אני לא מתחברת לדתות, ותורות רוחניות. הן מעלות לי יותר שאלות, ולא עונות לאלה שכבר היו לי. עדיין, דיי הגיוני שבגלל מקום הולדתי, התמקדתי ביהדות. וככל שלמדתי על היהדות, כך גם התרחקתי ממנה.

הקטע הוא שמבחינת היהדות, עצם זה שאני שואלת ומפקפקת נחשב למעשה כפירה. חוסר אמונה והקשבה לרבנים, זהו חטא בל יעבור. לעג עליהם מוביל לגיהנום. ככל שחפרתי מצאתי עד כמה זה עמוק. שאלה 3, בשאלה 10, עוסקות בזה, וזה עולה גם בשאלות אחרות.

הרקע שלי כאמור יהודי חילוני, אבל צריך להוסיף לו ישראלי. יהודי חילוני מאמריקה, אנגליה, או ד.אפריקה. כולם הסך הכל שונים בהתאם לארץ הולדתם, למרות שיש גם הרבה דמיון. הדמיון הזה פוחת שמשוים אותם ליהודי הישראלי. הישראליות, לקחה את היהדות למקום אחר. הציונות רצתה ליצור לא רק יהודי חדש. הם רצו להמציא יהדות חדשה, לפי העיצוב שלה.

חלק חשוב מההיטוריה של הציונות, היא תנועת ההשכלה.

הם החליפו את האמונה בדת היהודית לאמונה בדת המדע. את הרבנים הם החליפו בפרופסורים, ואת המצוות באקסיומות.

עוד מושג שהייתי צריכה לבדוק בגוגל על מה מדובר. הכל בעצם בנוי באמונה של הסטודנט שהפרופסור באמת יודע. אין לי רקע מדעי, או אקדמאי, כך שאני ניגשת למושגים האלו עם דף נקי. אני דיי בטוחה שטוב שכך.

אקסיומה

ויקיפדיה:

אַקְסיּוֹמָה, אמיתה, או הנחת יסוד^[1] (בכתיב ארכאי: אכּסיוֹמה) היא הנחה אשר מתייחסים אליה כנכונה וכמובנת מאליה. מקור המילה "אקסיומה" הוא מיוונית עתיקה (αξιωμα), ופירושה "עיקרון מובן מאליו", שאינו מצריך הוכחה.

המושג הזה היה בשבילי ההוכחה המדעית, שבעצם מדע זה כמו כל דת.

ואם מדע זה דת, איזו דת?

אני קוראת לה דת האקסמיות.

איך הגעתי לזה?

בזכות כל ה"אקסיומות" שהייתי צריכה להפריח מתוכי.

חלק מהמסע היה לנקות את האקסיומות שבי.

תוך כדי התהליך שלי ללמוד ללמוד, הבנתי שאני דווקא כן צריכה חפש הוכחה לכל "העקרון מובן מאליו" שטמון בי.

הייתי צריכה להשקיע המון זמן, כדי להבין מה בכלל למדתי. קודם כל להבין, ואז גם לבדוק אם יש בכלל אמת בדבר. כן לבדוק את כל האקסיומות שהוחדרו למוחי. ולהבין שכל המידע שברשותי נכנס לרשימת הפקפוק, עד שמוכח ההפך.

לשמחתי לא המשכתי את לימודי בממסגרת בחיי הבוגרים. עדיין הספקתי לספוג מלא מידע לא יעיל. לא יעיל זה במקרה הטוב, בשאר, שזה הרוב, הוא בעצם מזיק.

בית ספר לא אהבתי, עדיין היה זה מקור המידע העיקרי שלי. כל כך הרבה זמן מחיי הוקדש לשנן מידע במסווה של ללמוד אותו.

מידע ששיננו לי נציגי הממסד, המורים. מידע ששיננו להם נציגי הממסד, הדוקטורים והפורפסורים.

והפרופסורים והדוקטורים, ממי הוא למדו? מה מקור המידע שלהם?

גם כן מאנשים שהוסמכו על ידי אותו ממסד.

גילדה ויקיפדיה:

"גילדה היא אגודה של בעלי מקצוע העוסקים באותו תחום, שמטרתה להגן על האינטרסים המשותפים שלהם ולקיים כללי אתיקה בין חברי האגודה. הגילדות התפתחו מאגודות עזרה הדדית או אגודות עסקים קטנים, שכל חבר בהן היה אוּמן או בעל מלאכה (ארטיזן) עצמאי או בעל סדנה או חנות. הגילדות התקיימו מאז ימי הביניים וממשיכות להתקיים בתחומי מקצוע שונים גם בימינו."

בשביל להתקבל יש לשנן את כל מה שקבעו שהוא "עיקרון מובן מאליו", שאינו מצריך הוכחה.

בשיטטיות נוצרה שיטה, שצריך לבזבז הרבה זמן וכסף, כדי לקבל את האישור הרצוי, כדי לעבוד ולהרוויח כסף. אישור בתחפושת של תעודה שמונפקת על ידי מוסד לימודים.

צריך אישור רשמי ממוסד רשמי, כדי לעסוק במקצוע. גם אם הוריך לימדו אותך את המקצוע מאז שזכרונך עומד לרשותך, עדיין בלי חתיכת הנייר הנכונה, החוק ימנע ממך לעסוק בו.

בשביל רבים לימודים בבתי ספר הם לא באמת למען הרחבת אופקים. לימודים זה עניין כלכלי. אין צורך, ואף עדיף לא לשאול שאלות מתחכמות.

זאת הדרך להשיג עבודה טובה, מוארכת ורווחית.

הדרך הבטוחה למצוא פרנסה טובה, כך מבטיחים. לא תמיד היא באמת טובה, אבל ככה בכל מקרה היא האמונה הרווחת. אפילו שבמהלך השנים המחיר שצריך לשלם, לקבל תעודה עלה הרבה יותר ביחס למשכורות. עדיין אנשים לא קולטים את האבסורד. אני בטוחה שעדיין אפשר למצוא הורה עם תואר לכלכלה, ממליץ לצאצאיו להמשיך בדרכו. אז מה זה אומר על חומר הלימוד שהעבירו לו?

בית ספר הוקם כדי להכשיר עובדים. עבודה. שורש המילה, ע.ב.ד, התחיל לנציק לחלק מהאנשים.

עם הזמן היה צורך ליפיף את האמת, והחדירו לנו במקביל את המילה קריירה.

בגוגל תרגום, Career מתורגם ל- 3 שמות עצם,

קַריֵרָה

מַהֲלָך חַיִים

נֶתֶב

ו - 2 פעלים

לָנוּעַ בִּזְרִיזוּת

לִדהוֹר

זהו מושג שקשור לדרך ותנועה, אין בעצם דבר שמזכיר במפורש עבודה, מקצוע או פרנסה.

Career מתוך ויקיפדיה:

The word "career" ultimately derives from Latin carrus, referring to a chariot

המילה קרירה באה מהמילה הלטינית מרכבה.

The Oxford English Dictionary defines the word "career" as a person's "course or progress through life (or a distinct portion of life)".

מילון אוקספורד מגדיר את המילה קריירה כהמסלול או התפתחותו של אדם במשך החיים. (או חלק ניכר של החיים)

שוב אין הזכרה ספציפית לעבודה, מקצוע או פרנסה. החלק בחיינו שאנחנו מקדישים כדי לכלכל את עצמנו, הוא רק חלק, לא העיקר. הוא רק עוד אספקט אחד של החיים.

קריירה, מתוך ויקיפדיה:

"קריירה היא סדרה רצופה של משרות המרכיבה את חיי העבודה של אדם מסוים. אפשר שתהיה לאדם קריירה גם בתחביב, כגון ספורט או מוזיקה, אך בעיקר מתייחסת 'קריירה' לסדרה של עבודות או משרות מהן האדם מתפרנס."

כאשר השאילו את המילה לעברית, צמצמו אותו רק להיבט הכלכלי.

תחביב הוא סתם תחביב. אם מצליחים להפוך את זה לקרירה רק אז זה נחשב להצלחה.

זכורה לי שיחה עם בחורה שנפגשתי לראשונה, ולא פגשתי מאז. זה היה בתחילת מסע הלימודים שלי לאמת. סיפרתי לה את המעט שידעתי, והיא שאלה אותי, "מה זה עוזר אם אני יודעת את זה?". אוקיי, זה לא היה מילה במילה, אבל זאת בערך הייתה הכוונה.

את התשובה שלי, אני גם כן לא זוכרת מילה במילה, אבל זה היה משהו כמו, ״אני לא יודעת, אבל אני כן יודעת שחשוב לדעת״. זה לא סתם חקוק בזכרוני כל כך הרבה שנים. מהרגע הראשון, שניה אחרי שהמילים יצאו מתוכי, ידעתי שעניתי לעצמי, לא לה. זה כל כך זכור לי, כי זה ליווה אותי מאז לאורך המסע מאז.

בעצם בגלל זה נגעתי בנושא הלמידה כבר בפוסט הראשון שלי מבוא למסע של שאלות אל האמת, ובשאלה 13 - מה אני עושה עם כל זה, או למה חשוב להמשיך ללמוד?.

לימודים לא אמורים להצטמצם כתפקיד להשיג לתעודות, כבוד או פרנסה.

דרך ארוכה עברתי, כדי להשתחרר מזה. הייתי צריכה לעבור תהליך של ניקוי ממה שלימדו אותי על לימודים.

היום אני רואה לימודים קרירה במלוא מובן המילה, ולא הפירוש המצומצם שהתקבל בנורמה. כל חוויה בחיי, היא שיעור שהותאם בשבילי שאוכל להתקדם נכון במסע חיי. הספרים הם חלק חשוב במסע שלי, אבל עדיין רק חלק.

הקורונה, גרמה לי להזכר בעוד ספר חזק מילדותי. ספר שזכור לי שקראתי כמה פעמים. ספר שמאוד אהבתי, אבל למרות זאת עדיין לא ממש זכורים לי הפרטים של הספר, חוץ מאחד שהיה חקוק עדיין בזכרוני.

היחיד שהיה זכור לי מהספר היה העוצר בלילה. הצורך להשאר בבתים משעה שנקבעה על ידי הבריטים.

2020, וזה נהיה שוב ראלי. לא בגלל אויב חיצוני, אלא בגלל שהגוף שלנו יכול הכיל מחלה מסתורית ומדבקת. לפחות כך אנשי הממסד טוענים.

אורי, הוא שם הספר.

לא סתם זכרתי אותו. זה גרם לי לצאת למסע אינטרנטי קצר לבדוק מה יש לאחרים לומר על הספר, כדי לרענן את זכרוני קצת. תוך כדי זאת הזדמנות להסתכל עליו בעין בוגרת.

אורי, הדמות הצברית האידיאלית.

ויקיפדיה:

אוּרי הוא ספר מאת הסופרת הישראלית אסתר שטרייט-וורצל שיצא בשנת 1976. הספר מתאר את התבגרותו של הנער אורי בן פורת, יליד מושבה עברית בארץ ישראל וסמל לדור שגדל בה.

מתוך אתר 'הספרנים - בלוג הספריה הלאומית':

אסתר שטרייט-וורצל: "לא היה לי לב להרוג את אורי"

"אורי הוא, הנער שרציתי להיות. צבר טיפוסי, שקוצים דוקרניים לו בקליפה החיצונית, ותוכו רך ורגיש ועדין", הסיפור מאחורי "אורי" הספר הכי מפורסם של אסתר שטרייט-וורצל."

ועוד אחד,

צוות נטע לספרות, היחידה למחקר ולפיתוח תוכניות לימודים - אוניברסיטת תל אביב:

"הספר מתאר שלוש שנים בחייו של אורי, נער הגדל במושב לא הרחק מתל אביב...

זהו ספר התבגרות, המתאר את אורי במספר מעגלים האופייניים לכל מתבגר ובמיוחד למתבגר בתקופתו. מעגל אחד הוא מעגל הקשר של אורי עם המבוגרים הקרובים... מעגל חשוב אחר הוא זה שקשור לבית הספר ולבני גילו... ומעגל נוסף הוא המעגל הלאומי - הקשר עם המחתרת. שלושת המעגלים האלה שלובים יחד."

הציטוט האחרון יכול לסכם את האקסיומות הציוניות שגדלתי עליה.

נער שמסכן את חייו למען המדינה הוא האידאל והנורמל.

מעלה את השאלה, מה זה בעצם נורמלי?

היום, שאני משוחררת מההיפנוט, אני רואה ילד שמשתמשים בו במשחקים פוליטיים. ילד ששולחים אותו להלחם בשם אידאולגיות, שאין לו מושג מה מהותן.

הגולה טומנת בתוכה עלילות דם, אז "טוב למות בעד ארצנו". זה מה ששמעתי מגיל צעיר.

היהודים הלכו כמו כבשים למשרפות, הישראלים כובשים ומפרחים את השממות.

הציונים החליטו שהגיע הזמן להפסיק לחכות לאלוהים, אם יש אלוהים, ולהציל את עצמנו בעצמנו. הקימו מדינה ב"ארץ הקודש", ומאז המלחמה היא חלק בלתי נפרד מחייהם של אזרחיה.

החדירו לי מינקות לזכור ולא לשכוח.

לא שכחתי.

זה היה חקוק בי חזק מגיל צעיר.

לא שכחתי, אבל למדתי. ככל שחפרתי במחילות הקונספירציה, הבנתי שלמרות הזכרון, עדיין יש אפשרות שזה כן יכול לחזור על עצמו. לחזור בגדול ובצורה יותר מתוחכמת.