שאלה 27 - העולם בטירוף, איך בכל זאת אני רגועה?
כבר תקופה ארוכה שאני מנסה לענות על התשובה הזו. פוסטים רבים פורסמו מאז שנפתחה הטיוטה הזו.
הפוסט האחרון שפירסמתי היה מתיש במיוחד, ולקח לי הרבה זמן עד שהרגשתי שהוא מוכן. כשהוא סוף סוף פורסם הרגשתי הקלה, אבל גם ריקנות מסוימת. לא הייתי בטוחה לאן להמשיך.
שאלות לא חסרות לי. הרשימה היא ארוכה. במקום להתבלבל, חכיתי לסימן. הסימנים אכן הופיעו, ושלחו אותי לחזור לכאן. נסיון נוסף לענות על שאלה שעלתה בשיחה עם חברה, לא הרבה אחרי שהתחלתי את הבלוג.
העולם בטירוף, איך בכל זאת נשארתי רגועה?
קודם כל זה עניין של עיתוי.
הקורונה הגיחה לאוויר העולם, בתקופה הכי טובה בחיי, והטירוף שנוצר לא הצליח לקלקל את זה, אם כבר ההפך. אני מודעת לכך ומודה על כך בכל יום. ככה הרגשתי מהרגע הראשון, וסימנים רבים אישרו זאת, והצליחו עוד יותר להרגיע אותי.
חיי עברו עליות וירידות. אני מאמינה שאין מישהו שלא עבר את זה. לא הרבה לפני כן, הייתי הרבה פחות מוכנה מכל הבחינות.
בעבר לא היה לי מנהג לשאול את עצמי את השאלה, מה אם, לגבי אירועים בחיי. אם כבר אז להפך. הייתה לי סלידה מהתעסקות בזה. מה אם? מה היה קורה אם הייתי עושה משהו אחרת? מה אם לא הייתי עונה כן?
השינויים קיצוניים שאנשים חוו בחיי היומיום בעקבות הקורונה, גרמו לי לראשונה להתעסק הרבה בשאלה הזו.
מה אם?
תקופות שונות בעברי, כל אחת עם אתגרים אחרים.
מה אם אירועים כאלו היו קורים כשהייתי בת 16? תקופה של התמודדות עם הורמונים משתוללים, ויחסים טעונים עם הורים, מורים ועם העולם באופן כללי?
יותר גרוע, איך הייתי מרגישה אם זה היה קורה בדיוק בתקופה בה הייתי נחשבת כרכוש צבאי?
או מה אם זה היה קורה בזמן שטיילתי עם תרמיל במזרח, בלי מקום שהרגשתי שאני יכולה לקרוא לו בית?
או מה אם זה היה קורה בתקופות שלא הייתי מוכנה כלכלית? אני מודעת כמה זה גורם חיוני גם לרווחה הנפשית שלי. עברתי את השלב בו חשבתי שלהעריך כסף, הופך אותי לטיפוס חומרני חסר תקנה.
זכור לי משפט שקראתי לפני המון שנים מתוך ספר על מינרלים, ׳אהבה יש ביקום׳.
״כסף מביא את היתרונות שבחיים״. אמנם מדובר על המתכת silver, ולא על money, אך התרגום לעברית קישר בשבילי בין המושגים. המשפט הזה ליווה אותי שנים. אני לא צריכה כסף בשביל שאוכל לטוס בכל העולם, לקנות בגדים של מעצבים, מכוניות מנקרות עיניים, ובטח שיהלומים הם לא החברים הכי טובים שלי.
רווחה כלכלית בשבילי היא היכולת לכלכל את גופי ברווחה. כמו רוב האנושות, גם אני תלויה בכסף כדי להשיג לי בית, מזון, לבוש נוח. לחיות בלי לדעת איך או אם אשיג את הכסף לשכירות בחודש הבא, או לארוחה הבאה, הרבה יותר מאתגר. במיוחד שנוספת על זה אחריות לכלכל בני המשפחה שתלויים בך.
בשאלה על עם סגולה, עסקתי בסיפור של יעקב ועשיו. מבחינה סימלית, האחים מייצגים שני צדדים הקיימים בתוכנו. הפירוש המקובל הוא שעשיו מייצג את צד הבהמי של האדם, ויצחק את הצד האלוהי. הפירוש לרוב גם ממשיך וטוען שיש צורך להשמיד את הצד הבהמי, כדי להגשים את הצד האלוהי.
הפירוש שלי הוא קצת שונה.
לראות את עשיו כמייצג את הצד החומרני, הצד הגופני שזקוק למים, מזון ומכסה כדי לשרוד, ויצחק מייצג את הצד הרוחני, שמבין שיש יותר בחיים, מרק לספק את הצרכים הגופניים. הצד שאמור לדעת שיש בחיים יותר ממה שהחושים הפיזיים שלנו יכולים לקלוט, ויקמול יחד איתנו, אם לא נתייחס אליו. בכל צד אפשר למצוא את הטוב ואת הרע. להתרכז רק בכסף ובמה שאפשר להשיג איתו, לא בהכרח מביא שלווה ורוגע. מצד שני להתרכז רק ברוחני, יכול להוביל ללחץ יומיומי, או לתלות ומעמסה על אחרים. אני מאמינה שיש צורך למצוא את האיזון בינהם.
אני לא חושבת שאנחנו אמורים להרוג צד בתוכנו, אלא ללמוד לחזק את הטוב בכל צד ולחיות בשלום ואחוה בינהם. אני מודעת לצד הרוחני, והוא חלק בלתי נפרד מחיי, עדיין אני מודעת לכך שאני צריכה לכלכל את עצמי, על מנת לשרוד. גופי זקוק למים, למזון, לשינה בטוחה, הגנה מפגעי האויר. אי אפשר להתווכח עם זה. אני גם לא רוצה להיות תלויה באנשים שדואגים למחיתם, שהם יספקו לי את הצרכים האלו, אם אני יכולה לעשות זאת בכוחות עצמי.
המטרה היא למצוא איזון, כמו בכל דבר בחיים. אם נתרכז רק ברוחניות, נתקשה לשמור לכלכל את גופינו. מצד שני להתרכז רק בצרכים החומרניים נפספס את המהות של החיים.
לא נראה לי שיש צורך להרוג את עשיו שבתוכנו. הוא מייצג את הצד שדואג שנהיה עצמאים ולא תלויים אחרים, כדי לכלכל את גופנו, ולשמור עליו. במקביל לקבל ולפתח את הצד שמבין שיש משהו שגופנו לא יכול לקלוט בחושיו, שזה חלק מהקסם הזה שנקרא חיים.
עם כל הכובד לחוסן נפשי, קשה לתפקד כאשר רעבים ועייפים. מצד שני רווחה חומרית היא ארעית מדי בשביל באמת לעזור להתמודד עם חוסר וודאות. וחוסר וודאות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
כסף עדיין לא מבטיח חיי נצח, למרות שיש אנשים שמנסים לשנות את זה. אבל גם אם הם יגשימו את החלומות שלהם, אין לי שום שאיפה להצטרף אליהם ולנסות להמנע מהמוות. אין לי רצון שיגיע בהקדם, מסקרן אותי מה קורה כאשר הגוף יפסיק לתפקד. לא בא לי לוותר על החלק הזה מהחיים.
בסוף 2019 התחילו להגיע החדשות מסין על הקורונה, מהרגע הראשון עקבתי אחרי המתרחש. דיברו על אנשים נופלים ברחובות, דיברו על מספרים לא מדויקים מהשלטונות, אנשים התעניינו ממרחק בחשש, אף המשיכו כרגיל ביום יום. הפחד מהלא נודע החל לחלחל, אך לא מספיק בשביל לבטל חופשות ששולמו מראש. כאשר הוירוס הגיע לאיטליה, הפחד נהפך להיסטריה, ולחלק בלתי נפרד מספרי ההיסטוריה.
פחד ממה?
מהצד זה נראה כמו פחד מוות מהמוות.
מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. ואם הוא חלק מהחיים, מה יעזור לפחד ממנו?
אנשים מתים לפעמים מתאונות דרכים, לפעמים מסרטן, וגם יש מקרים כל שנה שאנשים מתים משפעת. אז הוסיפו עוד שם קליט לרשימה.
מהתגובה של אנשים לחדשות על הקורונה, נראה שהם הדחיקו את המחשבות על המוות או על החיים עד כדי כך, שהם ממש מופתעים לגלות שהוא מחכה להם מעבר לפינה. אני גם לא אופתע אם רבים היו קופצים על כל דבר שיבטיח להם חיי נצח, לא כי החיים טובים אלא מתוך פחד אימה מהמוות.
לפני כמה שנים ניתקלתי בשאלה היפותטית מוזרה אך עם המון אפשרויות טמונות בה.
השאלה מציבה אותנו במצב הזוי בו אנחנו צריכים לבחור בין שתי אופציות.
לבחור בין לחיות בבטחון בכלוב עד המוות, או לחזור במכונת זמן לתקופת הדינוזארים, עם סיכוי גדול תוך זמן קצר למות, אפשרי באופן אכזרי ביותר.
שאלה מעניינת, שהעסיקה מדי פעם את מחשבותי.
מה מפחיד יותר?
מה הייתי בוחרת?
ביטחון על חשבון חופש, או לקחת סיכון ולקוות לגלות שהחוקרים טעו, ומחכה לי שם גן עדן עם דינוזאורים חביבים.
אמנם מדובר על סיטואציה לא קשורה ישירות למציאות, אבל אפשר למצוא דוגמאות לדילמה עדינות והגיוניות בחיי היומיום.
להתפשר על הידוע, או לבחור בלא נודע.
להסתכן, או ללכת על הבטוח כדי שחס וחלילה לא לטעות.
אחת מתופעת הלוואי ממוסדות החינוך, תופעה שמופיעה אצל אחוז גדול בין הבוגרים, היא הסתמכות על הממסד. השהות הארוכה מגיל צעיר תחת חסותם של עובדי ממשלה מעודדת תלות בבוסים שלהם. באופן טבעי, יש סיכוי גדול שיגרם שיבוש ביכולת לקחת אחריות עצמית על ההחלטות לגבי חיינו.
מגיל צעיר הממסד קובע מתי ההורים שלנו יעירו אותנו. הוא מתערב בשעות השינה שלנו, בשעות האכילה שלנו, ואז גם באיך אנחנו מבלים את הזמן שנותר בינהם. מתי, מה ואיך משחקים. מתי, מה ואיך לומדים. הכל נקבע מראש. כל זה יצר אמון שהממסד באמת דואג לרווחת שלנו, וגם של כל האזרחים.
אז כאשר אותו ממסד מודיע שיש מגפה, אז יש מגפה. הפקידים אומרים לשמור מרחק מנכדים, אז שומרים מרחק. אומרים לשים מסכה, אז שמים גם כשנמצאים ברכב לבד. אומרים לא לצאת מהבית, וכך פתאום סגר נשמע כדבר חיוני ונורמלי. קונים נייר אטואלט, מזמינים טייק אווי ומחכים להוראות מגבוה.
מקבלים עצות רפואיות מכלכלן. ביל גייטס לא יורד מהכותרת. הוא חזה את המגפה ויש להקשיב לו. יש לו עבר מפוקפק של איש עסקים קר וחסר מעצורים. אין לו רקע רפואי בכל צורה שהיא. זה לא משנה, עכשיו האנושות זקוקה לו. שמרתי ציטוט שניתקלתי לפני שנה ברשת חברתית, כי זו המחשה מדהימה כמה אנשים מוכנים לשקר לעצמם.
״לאחר שפרש מניהול מיקרוסופט עבר לעסוק בעיקר בנתינה ומאז שמו הטוב הולך לפניו.״
העובדה שגייטס רק ממשיך להתעשר, לא מפריעה לאנשים להאמין שהוא עבר שינוי תודעה, והתהפך להיות צנוע וטוב לב.
אני לא חושבת שזה מגיע מתוך טיפשות, יש הרבה ראיות שזה בעצם סוג של היפנוט. ה'מהפנטים' דאגו להפחיד אותם כל כך, עד שנעלם מהם ההגיון הפשוט.
הובילו אותם בערמומיות למצב שכל מה שמעניין אותם הוא שמישהו כבר יציל אותם מהוירוס הזה, עם השם הקליט קורונה. הכסף נהיה פחות חשוב, ואם יהיה מחסור, מקסימום המדינה תעזור.
כמה יש לך בבנק, והאם הבית שלך משולם, או במשכנתא, לא קונה ביטחון נפשי כאשר החיים מוכיחים כמה הם שברירים. עצמאות כלכלית, בלי אחריות על הבטים אחרים של החיים, וזה עלול להוביל לתלות לא בריאה באחרים. הורים, מורים, רבנים רופאים, מרפאים, מדענים, פוליטקאים, פקידים ממשלתיים, ושאר גורמים חיצוניים. השחיתות נשכחה העיקר שיביאו פיתרון.
הפחד מהקורונה יצר מצב בו אנשים צריכים להמודד עם שאלה מאוד מהותית.
האם עדיף להשאר כלואים בודדים בבתים, כי וירוס שלא יודעים עליו הרבה, מאיים בכל פינה, או להחליט שסיכונים הם חלק בלתי נפרד מהחיים, לכן אין טעם לנסות להמנע מהם?
זהו בעצם ניסוח קצת אחר של אותה שאלה היפותטית, אך במהות מדובר באופציות דומות.
לפי תגובת הציבור, נראה שאנשים רבים החליטו שעדיף להם האופציה הראשונה.
מה שהם פיספסו זה שעדיין מדובר בשאלה היפותטית.
אין באמת מגפה.
האנשים בשלטונות ובתקשורת יצרו אשליה שיש מגפה, והציעו בידוד וסגר כפתרון להיסטריה שנוצרה.
אני לא מתכוונת לנסות להוכיח את זה לאף אחד. זה כבר גדול עלי. מבחינתי זאת לא תאוריה, זאת המציאות שלי. המציאות שאני חווה במהלך היום שלי. מה שעיניי רואות, לא תואם לדיווחים או לתחזיות של מומחים, וכאלו המתיימרים להיות מומחים. למרות הצנזורה, מי שרוצה יכול עדיין ניתן למצוא מומחים וכאלו המתיימרים להיות מומחים בעלי דיעה אחרת. המדד שלי זה מה שעיניי רואות, ולא מה שהסטטיסטיקות טוענות. מבחינתי עוד לא הייתי עדה למשהו שגרם לפחד לחלחל אלי, וזאת הוכחה מספקת בשבילי.
הגענו לשלב קריטי באנושות. מי שהיה ער לתהליכים שקורים מתחת לפני השטח, ידע שזה בתוכניות, ואמור לקרות מתישהו בקרוב. אותם אנשים היו מודעים מהתחלה לקומבינה, אך הרבה יותר אנשים הבינו את זה עם הזמן. הקורונה הייתה "הגלולה האדומה" של המון אנשים. בזכותה עינהם נפתחו לראשונה לראות את השקר.
הפחד שלהם מהקורונה התמוסס, אבל החליף אותו פחד גדול יותר. הפחד ממה שקורה באמת. ככל שמתפקחים מהשקר, ולומדים ומבינים מה קורה, טבעי שתגובה הראשונית תהיה פחד. פחד מהשלטון, ומהכוח שהוא צבר לאורך השנים. פחד מהצי-בור הצייטן, שמחכה בביתו להוראות שלו. את רבים זה מוביל לחיפוש פיתרון רוחני, אך גם שם יש הרבה מלכודות, והשקרים חקוקים כל כך עמוק בתוכנו ובחברה שצריך עין מאוד מאומנת כדי להבחין בהם, ובזמן.
דוגמא לכך היא להתפלל לימות המשיח ולהתחבר לרבנים, בלי לבדוק לפני כן לעומק על מה מדובר. עם כל הכבוד לפירוש האישי של כל אחד מאיתנו לסיפור, התורה שבעל פה מכתיבה את דרך המחשבה של דתיים, ומבחינתם אם אתם לא מסכימים איתם, אז אתם גם זרע עמלק. בהלכה שלהם כתוב שיש צורך להוציא להורג את מי שמעז לפקפק בדרך שלהם. מדובר על פרשנות של אנשים שנמצאים בעמדות מפתח עם ציבור מאמינים צייטן, שלא יזוז ימינה או שמאלה אם זאת לא הוראה מהם. נשמע מוכר?
גם אף פעם לא ממש התחברתי לאוירה של התורות המזרחיות, והשלוחות המערביות שלהן. ככל שהעמקתי ומצאתי את הגורמים מאחורי המפיצים של הרעיונות האלו, הבנתי עד כמה זה לא שונה מהדתות הממסדיות. הרחבתי על דעתי על הזה בשאלה 22
אני לא משייכת את עצמי לאמונה רוחנית, או לדת מסוימת, או מחפשת בהם את משמעות החיים.
אני מוצאת חשיבות ללמוד על תורות ודת, בגלל המקום שלהן בחברה מבחינה פוליטית וחברתית בהיסטוריה. אני לא מוצאת בהן תועלת מבחינה רוחנית.
בשבילי מדובר ביותר מדי הסתמכות על אנשים זרים. אנשים שלא מצאתי סיבה לסמוך עליהם.
במיוחד מכאלו שמצפים ממני לקבל את הדרך שלהם, בלי לשאול שאלות,
אני מתעמקת בסיפורי התנ״ך לא מתוך חיפוש משמעות רוחנית. שפה זרה. שפה עתיקה. זמנים ונסיבות שונים. זה לא קשור לרגע הזה, לרגע שלי, עכשיו. יותר מדי מלל שאני לא מתחברת אליו. לתנ"ך יש השפעה עצומה עד ימינו, וזה מה שכל כך מעניין בו. כאשר אני מנסה להבין דת, אני פחות מתרכזת באמונה שלה. יותר מעניינת אותי ההשפעה של אופי האמונה שלה על מאמיניה. כמו כן חשוב לי ללמוד גם על האנשים שהפיצו אותה לאורך ההיסטוריה ועל אלו שמפיצים אותה בימינו. הרי אפילו במדינות מערביות מודרניות לדת עדיין יש חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה, אם זה לצאת נגדן, או אם זה לנסות להחזיר את השפעתן.
לא בזכות קריאת הסיפור של עשיו ויצחק הגעתי לפרשנות שלי. בזכות הידע והניסיון הגעתי למסקנה שעדיף לי לטפח את שני הצדדים בחיי, מאשר להתרכז רק בצד אחד. רק אחרי שהבנתי את זה, יכולתי למצוא את האופציה הזו בסיפור על עשיו ויצחק. אם אפשר למצוא מהעבר פירוש כמו שלי, עדיין לא מצאתי אותו. לא שזה מזיז לי, אני חיה בשלום עם הפירוש, וזה מה שחשוב בשבילי (ושנוא על הרבנים). ואם אני טועה מה הייתה כוונתו של הסופר, זה יגרום לי לשנות את דרכי.
לדעתי זאת אשליה לסמוך על אחרים שהם יודעים יותר טוב ממני, מה טוב בשבילי. ומאמינה שאני יכולה וצריכה להגיע להבנות בכוחות עצמי. זאת משמעות החיים בשבילי.
בשלב מסויים בחיי הבנתי שאני צריכה לנקות את ממידע כוזב, ובשביל זה אני צריכה לשאוף קודם כל לנקות את עצמי מכל הרפש, גם אם זה כולל בתוכו אמיתות. ליצור דף נקי וחלק בתוכי, שרק אני אחראית למלא אותו.
הכלל הבסיסי שמנחה אותי במסע שלי, הוא שהסיכוי באמת לדעת הוא קלוש, לכן יש צרוך להשאר במודעת שכל הבנותיי הן בגדר של אמונה ולא מעבר לזה. להשאיר תמיד פתוחה לתוספות ושינויים. גם אם טעיתי ועדיין טועה זה חלק מההחיים.
למידה בבית ספר משרישה בנו הרבה דברים שעדיף שהיו נמנעים מאיתנו. הגישה לטעויות היא אחת מהן.
בית ספר זה מקום בו משננים דברים שקבעו בשבילנו שהם הנכונים. המטרה היא לזכור את המידע עד לפרט האחרון, ואז במבחן לנסות להוכיח שהכל זכור לנו. להבין לעומק את מה ששיננו לנו, פחות חשוב.
מצאו שיטות קרות עם מספרים ואותיות לאבחן את התלמיד, וכך בלי הרבה מילים, לגרום לילד להרגיש חכם או אדיוט בהתאם לציון שהוענק לו.
לפי בית ספר, טעויות חסרות חשיבות לחיים עצמם, יכולות לשבש לגמרי את העתיד התבלבלות בשנה המדויקת של מאורע זאת טעות שמורידה את הציון. להבין דברים אחרת זאת גם כן נחשבת לטעות בסיסית בהבנה של כל החומר. מאיימים על ילדים תמימים, שמספיק כמה טעויות בכמה מבחנים, ודלתות למקומות עבודה נחשקים יסגרו בפניך. משם הדרך לעוני או פשע היא מובטחת. כך מושרש בנו הרעיון, שבחיים חשוב להמנע מכמה שיותר מטעויות. אצל חלק זה נהפך לפחד של ממש, וזה מונע מהם להתנסות, ואחר כך להתחרט על כך.
האם זאת הדרך הנכונה ללמוד?
האם זו הדרך לחיות?
"מי שלא טעה מעולם, לא ניסה מימיו משהו חדש"
כשחיפשתי את הניסוח המדויק ומי אמר את זה, הגעתי לניסוח הזה, שמקושר לאיינשטיין. הגעתי לעוד אחד דומה ביותר של רוזוולט.
"האדם היחיד שאף פעם לא עשה טעות, זה אדם שאף פעם עשה משהו."
אז פשוט החלטתי לצטט את שניהם.
אעיז ואתיימר להוסיף משהו משלי. מבחינתי אין טעויות, יש אפשרויות שונות שמובילות לשיעורים שונים. שונים, באופי שלהם, או בקושי שלהם, אבל כולם יכולים להתגלות כיעילים.
אני מאמינה שהחשיבות היא לא רק אלו החלטות לקחתי, אלא איך לקחתי אותן.
כאשר השתחררתי מהצבא, הרגשתי לראשונה שיש לי חופש להחליט מה אני רוצה לעשות. לקחתי את החופש הזה ברצינות. ההתנסות שלי בצבא, השאירה בי חותם כל כך עמוק, שהרגשתי כמו אסירה שיצאה לחופשי. כל המסגרות, אבל בעיקר הצבא. זה ממש חירפן אותי כשהבנתי שאני נחשבת רכוש צבאי.
מאז השתדלתי לקחת החלטות באופן מודע, נשמע דבר אולי מובן מאליו, אבל זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע. גם עם מודעות יצא, ובטוח עדיין יוצא, שפיספסתי שהייתה מולי צומת דרכים. עדיין לקחתי אחריות, אחריות על הפיספוס. זה אומר שקודם כל, לא האשמתי בזה אף אחד אחר. אחר כך התאמנתי גם לא להאשים את עצמי. הבנתי שחוץ מזה שזה לא מועיל ולא בריא, זה בבעצם חלק בלתי נפרד מהתהליך שנקרא למידה.
רבים חווים התפקחות מאשליה אל מציאות הפכו ממה שהם חשבו כאשר עינהם היו עצומות. לראשונה הם מבינים שאין על מי לסמוך, וזה יהיה הסתכנות להמשיך עם ההרגל הזה. מצד אחד להבין שאין ברירה וצריך לקחת אחריות, אך במקביל חוסר מיומנות ויכולת לשרוד בלי הממסד יכול לשתק מרוב חוסר אונים. הרגשת חוסר תקווה, כי לא נראה שיש דרך למנוע מהם לממש התוכניות שלהם.
הכל התהפך.
העולם מטורף, ועכשיו העולם בטירוף.
מה אפשר לעשות עם כל המידע הזה, חוץ מלהתיאש?
איך אפשר לא לדאוג לגבי העתיד, כאשר לא מצליחים להבין את ההווה?
איך אפשר לדעת בתוך כל הלא, מה כן?
איך בכל זאת מצליחים להשאר רגועים?
איך הצלחתי להשאר רגועה?
החיים הובילו אותי להאמין יותר ויותר שלהכל יש סיבה, ושיש תוכנית שמימית ולכולנו יש חלק בה.
למדתי כמה חשוב לשחרר, ולקבל את מה שהחיים מזמנים לי, ולבינתיים זה מסתדר לי מצוין. יש נפילות, זה לא מסע חלק, אך בזכות אימון ממושך הן קלות יותר ומהירות יותר.
במסע לגילוי האמת הגעתי למקומות אפלים אך בהתאם גם מקומות מופלאים. ויש מקרים שהם מופיעים יחד.
לא מזמן ניתקלתי בדוגמא נפלאה.
"כאשר משנים שורת קוד או מציגים שורת קוד (הכוונה לדנ"א), הקוד או הדנ"א משתנים לאחר מכן. כלומר הפרט או הנושא, שינו כעת את הגנום שלהם למה שהמדענים קידדו. הפרט או הנושא אינם עוד בריאתו של אלוהים אלא בריאת האדם, כלומר הפרט או הנושא יכולים להיות מושא לפטנט".
מצד אחד זה נורא מה שנאמר כאן, ובכל המאמר. הם רוצים להשתלט ולשלוט על גוף האדם. הוא טוען שעם הטכנולוגיה הזו, הם מנסים לשנות את המקור שלנו.
מה שלי בולט בעין שאדם קר כמוהו, שמתיחס לבני אדם כפרט או מושא, מתייחס אליהם גם כבריאת אלוהים. הוא מודע לכוח הרב הטמון בנו. הוא מודע גם שכל עוד אנחנו מחוברים לבורא שלנו, אין לבוסים שלו סיכוי נגדנו.
מה שחשוב בעיניי בציטוט הזה, זאת החשיפה של האמת למי שלא מודע לזה.
זה לא שאני זקוקה לאישור של איש מדע, או כל גורם חיצוני כדי לדעת את זה. אני פשוט יודעת את זה. הידיעה הזו, היא הסיבה העיקרית מאחורי ההצלחה שלי להשאר רגועה.
העלתי את הצד הכלכלי. כמובן שזה עזר אבל לא היה ממש מועיל, אם לא הייתי מתרכזת גם בלחזק את האישיות שלי, את הפנימי שלי.
מצד אחד פיתחתי את הצד החומרי שלי כדי למצוא דרך לכלכל את יופי בכבוד וברווחה, ובקביל טיפחתי את הצד הרוחני שבי כדי למצוא קשר עם המתכנן של התוכנית הגדולה. אני מאוד מאמינה, שבזכות השילוב בין הצדדים, יכולתי למצוא שלווה בתוך כל הבלגן. ואת החיבור עשתה הנשמה. זאת התשובה שמצאתי בתוכי, כאשר העלתי את השאלה.
אני מודעת לכך שדברים אלו נשמעים בסגנון ניו אייג'י קלאסי. יכול מאוד להיות. אני חושבת שזה בגלל שמדובר במשהו כל כך אישי, שההבנות שלי אמורות גם ככה להיות לגמרי מובנות רק לי. אני גם לא מתיימרת שאני יודעת את האמת, או שמצאתי את הדרך הנכונה להגיע אליה. בגלל זה אני לא בקטע של תשובות, אלא יותר חשוב לי עצם העלאת שאלות.
בעקבות המסע שלי, הגעתי לאמונה שכל אחד מאיתנו אמור להגיע לאותה נקודה, אך בדרך המיוחדת שלו. לכל אחד מסע שמתאים רק לו. מסע למצוא את הדרך הנכונה לתקשר עם הבורא שלנו. מסע שעוזר למצוא שלווה בתוך הכאוס.
למשל אחד הדברים שעזרו לי להרגע לאורך התקופה הזו היה כתיבת הבלוג. בתוך כל הכאוס שהתחולל שם בחוץ, זה עזר לי למצוא איזון בתוכי. זה היה די מפתיע בשבילי, אבל זרמתי עם מה שהתחולל בתוכי, ועם הסימנים שהרגשתי שהיו מיועדים לי.
הבנתי שאני צריכה לא רק לסדר את החומר שלמדתי בשבילי ולאנשים שחשובים לי, אלא גם לנקות את עצמי ממנו. לנקות הכוונה להעיז לפרסם את זה. לשחרר אותו, ולאפשר לאחרים להתקל בו.
אני רגועה, בזכות האמונה שלי שכל דבר שצריך להגיע יגיע בזמן שמתאים לו. כך גם לגבי מי שצריך להגיע לבלוג שלי (אם קיים המישהו הזה), המידע הזה יחכה לזמן המתאים לו.
מה אם... יכול להיות גם שפירשתי את הסימנים לא נכון, או שאין בכלל סימנים, ואני טועה בגדול.
מי יודע?
בפוסט הזה תמצאו הרבה שאלות. התשובות הן בגדר רעיונות, הצעות לכיווני מחקר, וניחושיים אישיים. הכל כאן הוא לכאורה. על מנת לדעת מהי באמת האמת, כל אחד יצטרך לעשות את המסע שמתאים לו.
הערות, הארות, תוספות, שאלות, הכל יתקבל בברכה.
יש כאן מקום לכולם.
אשמח אם יתפתח דיון, ודרכו להעמיק עוד על הנושא.
תודה.
כדי לקבל עדכונים, אפשר לעקוב אחרי בטוויטר.
רשימה מסודרת של השאלות, אפשר למצוא בתוכן עיניינים.
מקסים ומרגש לקרוא את מה שכתבת.
השבמחקמאוד מזדהה עם הדברים שכתבת.
אני לא הייתי מהצד הרגוע כשפרצה ה "מגיפה" , אבל זה השתנה ככל שלמדתי והעמקתי. היו רגעים של שלווה והבנה שמשהו גדול יותר קורה וצריך לדבוק באמונה וביטחון. מצד שני, עדיין יש רגעים של חשש מהעתיד שהולך לבוא עלינו ועל עתיד ילדנו.
לפעמים בא לי לחזור לתקופות אחרות כמו שנות ה 80 או ה 90, הכל היה תמים ופשוט יותר.
אגב, גם אני כמוך לא סבלתי את תקופת הצבא, הייתה התקופה הכי רעה בחיי.
בינתיים מרגיע ומהנה לקרוא אותך. חזקי והמשיכי בכתיבה!
ציפור ירוקת כנף
תודה על המילים החמות.
השבמחקהצבא זה הדבר הכי נורמלי בישראל, והוא הכי לא נורמלי.
תמיד אמרו לי שאני אעריך את מה שאלמד מהצבא. הם צדקו בעקרון, אבל אני בטוחה שהם לא התכוונו לדברים שלמדתי. יצאתי מהצבא עם הערכה עצומה לחופש, וסלידה מהממסד, וממדינת ישראל.
רציתי למצוא נורמלי חדש, כי לא רציתי לקבל שזה הנורמלי היחידי שיש.